הרגעים הקשים ביותר שמורים חווים בעבודתם (טוב, פרט למעמד החודשי של פתיחת תלוש המשכורת), אינם כרוכים בקושי ללמד תלמידים חלשים, גם לא בשעות הארוכות שמוקדשות לבדיקת מבחנים ועבודות.
מורים עומדים בכבוד גם בישיבות מתישות, בהערות ביקורתיות של מנהלים, בתנאי עבודה גרועים, בהשתלמויות משעממות ובהנחיות מבלבלות של משרד החינוך. את הלחץ, את התסכול ואת החרדה הם חווים בעיקר במפגש עם התנהגות פרועה ובעייתית של תלמידים.
אם אתה נוזף או זועף אתה מאבד אותם. הם מחליטים לשתוק, ואתה מחוסל בכיתה. הפרצופים שלהם משתנים, ויש להם מעין דרך כזו להביט בך במבט מת. נסה להגיד להם לפתוח את המחברות. הם בוהים.
לא ממהרים. טוב, הם יפתחו את מחברותיהם. כן, אדוני, הנה אנחנו תכף פותחים את המחברות בזהירות כדי ששום דבר לא ייפול. נסה להגיד להם להעתיק את מה שכתוב על הלוח. תסתכלו, הבן אדם כתב משהו על הלוח ורוצה שנעתיק את זה.
הם מנענעים בראשיהם בהילוך איטי. אתה שואל – יש שאלות? ובכל הכיתה אותו מבט מיתמם. אתה עומד וממתין. הם יודעים שזה עימות בן ארבעים דקות… אתה סתם עוד מורה, בנאדם.
אז מה תעשה? תנצח במבטים את כל הכיתה? תיתן לכל הכיתה ציון נכשל? שים לב, חבוב, הם מחזיקים אותך בביצים ואתה יצרת את המצב, בנאדם, לא היית צריך לדבר איתם ככה
(מק'קורט, פ' (2005) המורה, תל אביב: מטר. עמוד 82).
את האפיזודה הכואבת-משעשעת הזאת מתאר פרנק מק'קורט, מורה שלימד שלושים שנה בבתי ספר תיכוניים בעיר ניו יורק. עם צאתו לגמלאות הוא סיכם את חוויותיו בספר שהפך לרב המכר – "המורה".
בסיפור הפעוט על הכיתה שעוברת להילוך איטי הוא מדגים כיצד הכעס שלו על תלמידיו מרחיק אותם ממנו, ובכך הוא נענש שלוש פעמים – במשבר היחסים עם תלמידיו; במשאבים הרגשיים שנדרשים ממנו לטפל במקרה; ובכך שאינו מצליח ללמד.
נדמה שהקשיים שמתאר מק'קורט – היעדר קשב יחד עם תובענות רבה וחוסר התלהבות מצד התלמידים – הם אותם דפוסי התנהגות שמורים, בכל מקום שהוא, מתקשים לשאת.
HE_IL 
EN
0 תגובות ב"על בעיות משמעת ועל הקושי לטפל בהן"