הוצאה מהכיתה | חלק א'

בוקר יום שני. כיתה ג. נוכחים 28 תלמידים. עידו הוא ילד חמוד, פיקח, אהוד, אבל מתקשה בלימודים ומקבל עזרה ממורה משלבת. מתחילת השנה הוא מתקשה לשבת בשקט.

יש שעורים שהוא אוהב כמו ספורט וחשבון אבל בשיעורי תורה ולשון הוא מתקשה. אני תמיד מזכירה לו שאם יהיה לו קשה הוא יכול לצאת לשחק בלובי. יש שם משחקים.

האירוע התרחש אחרי ההפסקה הגדולה. הילדים באו משולהבים אחרי משחק כדורגל. הם התווכחו ביניהם על משהו שלא בדיוק הבנתי. בקשתי שקט כדי שנוכל להתחיל ללמוד. כולם נרגעו ורק עידו המשיך לצעוק על ירון.

אמרתי לעידו שאחרי השיעור ננסה לבדוק מה קרה, אבל הוא בשלו, לא הקשיב והמשיך לצעוק. אמרתי לו שהוא מפריע וכל הילדים ממתינים. בשלב הזה כבר נמאס לי להתווכח אתו, תמיד הוא מצליח להוציא אותי מהשלווה והריכוז.

ביקשתי מהמנהלת שימצאו לו פיתרון בשיעור שלי, לטובת הכיתה. אני חייבת לקדם אותם והזמן שלוקח לי להתמודד ולהרגיע אותו גורם גם לילדים חוסר שקט והפסד זמן. אני רוצה לציין שהילדים גילו איפוק והסתכלו על עידו וניסו גם הם להרגיעו אותו אבל עידו המשיך בשלו.

לא הייתה לי ברירה וביקשתי ממנו לצאת, אבל הוא אפילו לא הקשיב לי. נאלצתי לגשת אליו ובכוח להוציא אותו. בקשתי מאחד הילדים לקרוא לרקפת היועצת שעוזרת לי והיא כבר לקחה אותו[1].

הוצאה תלמיד מהשיעור היא אחת ההחלטות הקשות ביותר שמורים נאלצים לקבל, כזו שמעורבים בה רגשות קשים והשלכות מרחיקות לכת על מצבו של התלמיד והיחסים של המורה עימו. למרות שההתרחשות הזו כלל לא נדירה אצלנו, היא לא זכתה עד כה להתייחסות, לא במחקר וגם לא בנהלים (גם בחו"ל ממעטים לחקור את התופעה הזו).

משרד החינוך מכנה זאת 'הרחקה משיעור עד תומו'. המשרד אינו מגדיר מהן הנסיבות שמתירות או מחייבות להרחיק תלמיד, אבל מהמורה נדרש לתעד את המקרה על פי נהלי בית הספר. המשרד אינו אוסר את ההרחקה וגם אינו מחייב מורה מקצועי לעדכן את המחנך או את ההורים (אלא אם ההרחקה ליותר משעור אחד).

בנוסף, המשרד מחייב, במיוחד בהרחקה לתקופות ממושכות של שעות וימים, להעסיק את התלמיד בין כותלי בית הספר והתלמיד נדרש להשלים את ידיעותיו בחומר הלימודים שנלמד בכיתה במשך ההרחקה (משרד החינוך, תשס"ג).

את התופעה החינוכית הזו,  שכלל לא תועדה בארץ, בחרנו לחקור מנקודת מבטם של המורים. ביקשנו לברר באילו נסיבות הם נאלצים להרחיק תלמיד? מהם שיקולי הדעת שלהם? אילו רגשות מעורבים במהלך ההתרחשות הזו? כיצד האירוע מסתיים ואת מי ההרחקה משרתת.

שבעים ושישה סטודנטים שלומדים בשני קורסים של טיפול בבעיות משמעת ערכו 152 ראיונות מובנים עם מורים שרובם עובדים בבתי ספר יסודיים (72%) והשאר, בחלוקה שווה, מלמדים בחטיבות ביניים וחטיבות עליונות. קבוצת המורים שדגמנו הייתה הטרוגנית למדי, עם טווח רחב של וותק מקצועי.

רבע מהם היו גברים ורבע מהמורים והמורות שדגמנו לימדו בבתי ספר במגזר הערבי. לתכנים שעלו בראיונות ערכנו ניתוח תוכן שאת חלקו גם תרגמנו לנתונים כמותיים. נציג את הממצאים על פי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשות ולבסוף נדון בתוצאות ובשיקולי הדעת של המורים. הממצאים שלנו בהחלט מעוררים מחשבה ודאגה.

האם הרחקה היא תופעה שכיחה?

בסקר שערכה קריסטין חורי (2011) בקרב 520 מורים היא מצאה שלמעלה מ-40 אחוזים ציינו שנקטו במהלך הזה לפחות פעם אחת במהלך השבוע האחרון. גם בראיונות שערכנו התברר שהתופעה אינה נדירה אבל ישנה שונות רבה:

אחדים אמרו שזו הייתה הפעם הראשונה בעוד שמורים אחרים אמרו שהוציאו 10 פעמים ויותר מתחילת השנה. לדוגמה, אחת המורות ספרה שבבית ספרה ישנן כמה מורות שנוהגות להוציא תלמידים מהכיתה, בעוד שאחרות ממעטות בכך.

לדבריה אין מדיניות אחידה ולכל מורה יש חופש לנהוג כרצונה. מורים דיווחו שמנהלים רבים מנסים להלחם בתופעה ואוסרים הרחקה, או למצער מחייבים את המורים לעדכן אותם על פרטי האירוע. עוד מתברר שלמורים יש גישות וכלים שונים, כאשר הוצאה המכיתה היא לרוב אמצעי אחרון.

יש כאלה שיש להם 'יד קלה על ההדק' (נתקלנו במורים שמרחיקים תלמידים כמעט מדי שבוע) ואחרים נמנעים מכך. השונות הרבה חלה גם בין בתי ספר, כשבאחדים זו פרקטיקה שגרתית למדי. המשמעות היא שהנהלים של משרד החינוך והנורמות ששוללות את המהלך הזה אינן מיושמות בשטח.

מהן הנסיבות שמביאות להרחקה?

הרחקה מתרחשת כשתלמיד אינו מאפשר למורה ללמד, או כשהתנהגותו אלימה ומסכנת אחרים. במרבית המקרים מתרחש תהליך הדרגתי בו ההפרעה צוברת תאוצה עד שלמורה מתחוור שהתלמיד משבש את מאמציו ולא נותרה לו ברירה. במחצית מהמקרים שהמורים תיארו, האווירה בכיתה הייתה רגועה והתלמידים מילאו את משימותיהם, עד שהפיצוץ התרחש.

בשאר המקרים העננים כבר התקדרו ואותות הסערה ניכרו בכול. גם העיתוי משתנה. לרוב ההרחקה התרחשה באמצע השיעור, למעט מספר קטן של אירועים בהם תלמידים הגיעו סוערים מההפסקה והמשיכו סכסוך שהחל מחוץ לכיתה. למרות שהעילה להרחקה, אותו 'קו אדום' שהתלמיד חצה, משתנה ממקרה למקרה, ניתן להבחין בשלושה סוגי תרחישים ושיקולים:

א.      מידת ההפרעה לכיתה. זהו כנראה השיקול הראשון במעלה, כאשר התלמיד המפריע לא מאפשר לנהל את השיעור, המורה מבין שעליו לפעול בנחרצות. הפתרון המיידי של הבעיה – השגת רגיעה והמשך ניהול השיעור – הוא זה שעומד לנגד עיניהם.

ב.      פגיעה באגו. לעתים ההפרעה כשלעצמה אינה יוצרת שיבוש חמור, אבל התנהגות התלמיד – הערות מזלזלות וחצופות, אי-ציות – פוגעת בכבודו של המורה. פגיעה היא מושג יחסי מאוד ונתקלנו במורים רגישים שהגיבו בחומרה רבה למעשים פעוטים יחסית.

תחושת העלבון והרצון להגן על מעמדו, כמעט בכל מחיר, בפני שאר התלמידים הם אלה שמדרבנים את המורה לפעול. לדוגמה, נתקלנו בשני מקרים של מורים גברים שמלמדים בבית ספר תיכון, אחד מהם המנהל. השניים נתקלים באירועים לא חמורים במיוחד, אבל משום שהם עסוקים מאד בהגנה על מעמדם הם מגיבים בחומרה. במקרה הראשון מצלצל הטלפון הסלולארי בפעם השנייה לאחר שהמורה כבר ביקש מהתלמיד לכבותו.

המורה ראה בכך התייחסות מזלזלת מצד התלמיד והחליט לסלקו מהכיתה. כשנשאל האם היה נוקט בתגובה דומה הסביר המורה את מניעיו: "לא [הייתי משנה את תגובתי], כי ללא הוצאתו לחוצה, והפחדתו הוא ושאר הילדים בכיתה בהתנהגות הזאת, הייתי מאבד אותם, והורס את המקום שלי כמורה מקצועי ומחנך בבית הספר".

נדמה שהמורה הזה רדוף חששות ודאגות, בוחן את האירועים מבעד למשקפיים של הביטחון התעסוקתי שלו (האם יפטרו אותו) ומניח שרק תגובה חריפה עשויה למנוע הפקרות והתדרדרות. במקרה השני המנהל קורא כמה פעמים במהלך השיעור לאחד התלמידים כדי שימחק למענו את הלוח.

באחת הפעמים התלמיד מוחק בטעות גם את מה שלא התבקש. המנהל כועס והתלמיד בעל חוש ההומור מבקש להפיג את המתח ומספר בדיחה. כל התלמידים צוחקים והמנהל חש שפגעו בכבודו ומסלק את התלמיד. גם כאן המנהל מתאר את מעשיו: "פעלתי כך מחוסר ברירה. לאחר שניסיתי לשלוט עליו במספר שיטות ולא הצלחתי, והרגשתי שילדי הכיתה נחשפים למעשיו, אז העדפתי להוציא אותו החוצה".

תחושת חוסר הברירה משקפת נוקשות, עיסוק מופרז של המנהל בכבודו וקושי להתגמש ו'לזרום' עם האירוע. אינני טוען שתחושת הפגיעה של המורה אינה מובנת או מוצדקת, אבל נתקלנו במורים שהשיקולים שלהם היו יותר עניינים ופחות אישיים, וגם תגובותיהם היו כנראה יותר שקולות.

ג.       התלמידים משפיעים על החלטת המורה. הסוציולוג דן לורטי (Lortie, 1975) ציין ששיעורים בכיתה אינם התרחשות פרטית ומה שקורה לתלמיד אחד משפיע על שאר הנוכחים. כאשר המורה מודע להפרעות, הוא גם שם לב להשפעתן על תלמידים אחרים.

לעתים התרשמנו שמידת ההפרעה לא הייתה כה חמורה וגם לא הייתה מלווה בפגיעה בכבוד המורה. במצב זה המורה התלבט מה עליו לעשות. כדי להחליט הוא התבונן כיצד התלמידים מגיבים להפרעה. אם נשארו שלווים הוא המשיך ללמד, אבל אם החלו להגיב במורת רוח, הוא הסיק שההפרעות חרגו מהמותר וציווה על התלמיד לצאת מהכיתה.