האם ביישנות מתקשרת לעונות השנה?

התשובה מתברר חיובית. במחקרים שערך קגן ביחד עם הסוציולוג סטיבן גורטמייקר הם מצאו שנשים שמתעברות באוגוסט או בספטמבר עשויות ללדת ילדים יותר ביישנים. במהלך אותם חודשים היום מתקצר והאור הולך ודועך. כתוצאה מכך מופרשת בגוף כמות גבוהה יותר מלטונין, הורמון אשר משפיע על המערכת העצבית, למשל בכך שהוא עוזר להתאים את השעונים הביולוגים של הגוף. המלטונין עובר כנראה את השלייה ומשפיע על התפתחות המוח של העובר. לדעת קגן ההשפעה על תאי המוח היא זו שמפתחת את התינוק והילד הרגישים והביישנים.

עדויות נוספות אודות הצדדים הביולוגיים של ביישנות קשורות גם לתורשה של התופעה מדור לדור. ההורים גם הסבים והסבתות של התינוקות עם התנהגות מעוכבת נטו יותר לדווח שגם הם בילדותם היו יותר ביישנים בהשוואה לדור הראשון של הילדים שלא גילו סימנים כאלה. עוד נמצא שאצל ילדי גן אשר ההורים שלהם סבלו מהתקפי חרדה או דיכאון. שליש מאותם ילדים הראו סימנים של התנהגות מעוכבת זאת בהשוואה ל אחוז בלבד מילדים ביישנים שאצל הוריהם לא היו התקפים כאלה.

בחרנו סיפור

מאחורי תוצאות המחקרים מסתתרים סיפורים אנושיים, שונים ומגוונים, כאלה שאינם מתאמים בהכרח עם המספרים. בחרנו סיפור אחד כזה של נורית (45) שמתארת את השנים הראשונות של חייה:

גדלתי בבית מאוד חם עם אבא שקט, ממעט לדבר. כזה שאחרים היו מגדירים אותו כביישן. אמי הייתה בדיוק ההיפך: אישה דומיננטית, תוססת, כזו שמרבה לדבר ובקול רם. אחי הבכור דומה לאמא – מוחצן, רעשן, דוחף את עצמו לכל מקום. היה ביניהם חיבור חזק. אמא קצת העריצה אותו. אני נולדתי שמונה שנים אחרי אחי. קראו לי על שם אימו של אבי. גם אני הייתי שתקנית וביישנית כמוהו. הוא מאוד אהב אותי. כיום, מבין שלושת הילדים שלי, בתי הבכורה הכי דומה לי בשתקנות שלה.

תמונות שאני זוכרת מילדותי: כשהייתי בת ארבע הייתה לנו חנות ואנשים באו לקנות. הורי כל כך רצו להתפאר בי אבל אני תמיד התחבאתי מאחורי אבי. הורי ניסו לעודד אותי לדבר איתם אבל אני סרבתי. בגן הילדים דיברתי בקול שקט, כמעט לא השתתפתי. משום שגרנו במקום מרחוק והייתי ביישנית לא היו לי חברות בגן, אבל היו לי חברים בשכונה ששיחקתי אתם אחר הצהריים.

בבית הספר הייתי תלמידה מאוד שקטה וממושמעת. המורה תמיד דיווחה להורי שיש להם בת חכמה שאף פעם לא מדברת אבל עונה לעניין כששואלים אותה. לא השתתפתי במשחקי תופסת וכדור עם כל הילדים והייתה לי באותן שנים חברה אחת טובה שגרה ליד ביתנו.

כיום אני מבינה שבחרתי בה כי היא לא הייתה חכמה במיוחד, כזו שאף פעם לא איימה עלי, על מעמדי. המורות נהגו להושיב לידי את הבנות הפטפטניות ביותר בכיתה. לימים אחת מהן סיפרה לי שאני הייתה באותן שנים 'העונש' שלה, הילדה שאי אפשר להינות בחברתה. בכיתות הנמוכות היה לי קשה אבל בהדרגה השלמתי עם המצב. משום שהייתי כל כך שקטה לא הכירו את האיכויות שלי. בכיתה ו' המורה אמרה לאימי בהתפעלות שאני 'כמו מים שקטים שחודרים עמוק'.

האם תינוקות וילדים ביישנים נידונים להיות כאלה גם בבגרותם?

לא בהכרח. במחקרים של דורין ארקוס נמצא שהדבר תלוי מאוד באופן שבו ההורים מגדלים את הילדים. הביישנים היו אלה שזכו ליחס מגונן מאוד. הם לא נחשפו כלל למצבים של חוסר נוחות מסויימת, להתנסות יותר מחוספסת, לתקופה של התרגלות ולמצבים מעוררי חששות. שניידמן ביחד עם שוורץ בחנו האם ביישנות בילדות נמשכת אל תוך ההתבגרות. הם צפו בבני נוער בני 13 –14 שכבר בגיל 3 אובחנו כביישנים. במהלך ראיון שנערך במעבדה עם אותם מתבגרים עם עבר ביישני נטו לחייך פחות, העירו פחות הערות ספונטניות ועוררו רושם שהם יותר מעוכבים בהשוואה למתבגרים שלא אובחנו בילדותם כביישנים.

המגדר אינו משנה

אם בוחנים את התפתחות התכונה הזאת במהלך החיים מתברר שהמיגדר אינו משנה. בנות נוטות יותר להיות ביישניות בתקופה שבין הינקות לגיל ההתבגרות. יתכן שההורים יותר מגוננים עליהן בהשוואה לבנים שזוכים לעידוד להיות יותר חקרנים ופעילים. לעומת זאת בתקופת ההתבגרות בנים מדווחים שהיותם ביישנים כרוכה בכאב רב יותר מזה שמדווחות עליו בנות. הממצא הזה קשור בתפקיד של הבנים שנתפסים כמי שצריכים להיות יותר פעילים, יותר מוחצנים, אלה שיוזמים את הקשר עם הבנות, אלה שעתידים להיות המפרנסים.
בתקופת הבגרות, מתברר, נעלמים ההבדלים שבין המינים.