איך לבחור תחום מחקר אקדמי?

למי שחולם על קריירה אקדמית אין טעם לערוך מחקר חד פעמי, או לדלג מנושא לנושא. מוטב לבחור תחום התמחות. כך המחקר הקודם שערכתם יניח תשתית למחקר הבא. לאלה שטרם גיבשו כיוון מוגדר, התהליך הזה של חיפוש תחום עשוי להיות חוויה מתסכלת של חיפוש מלווה בניסוי וטעייה.
הסיפור הפרטי שלי כחוקר מדגים עד כמה התהליך הזה עשוי להיות מקרי ודורש יוזמה וערנות להזדמנויות:

לאחר כמה שנות עבודה כפסיכולוג, כשכבר רכשתי שליטה מקצועית בסיסית, הרגשתי שאני 'בשל' להתמחות במשהו.

חיפשתי ולא מצאתי. ההזדמנות נקרתה כאשר מנהלת בית הספר תיכון שעבדתי בו ביקשה ממני להרצות למורים על טיפול בבעיות משמעת. חיפשתי חומר ולא מצאתי. ההרצאה עצמה הייתה כישלון, אבל האירוע עצמו עורר את סקרנותי להבין לעומק אילו תהליכים חברתיים מתרחשים בכיתה ולמה יש הפרעות.

התחלתי לקרוא, לשוחח, לערוך סדנאות, לכתוב, והשאר התפתח מאליו. במהלך השנים אני מוצא שאותו קצה חוט אפשר לי להגיע לתחומים רבים נוספים.

כיצד לגבש נושא למחקר

ישנם שני ערוצים ואני ממליץ על שניהם. האחד שיטתי: לבחור נושא, לסרוק את הספרות המחקרית, לגבש הצעת מחקר, לקבל אישור (ואולי גם מימון, תלוי בתחום) מרשות המחקר ולצאת לדרך. זהו הנוהל שקיים במכללה שלנו ואני ממלא אותו מדי שנה.

בערוץ השני תוכלו במסגרת עבודתכם לאסוף נתונים רבים גם בלי לתכנן מראש את המחקר. לדוגמה, מדריכה פדגוגית תוכל לאוסף חומר על האופן בו מחליטים במפגש המשוב על אילו נושאים מדברים. מרצה לפסיכולוגיה יוכל לתעד שיטה חדשה שפיתח להוראת הביהביוריזם.

בשנים האחרונות אני משתדל, כמעט בכל הקורסים שלי, לאסוף מידע שיש בו חידוש מסוים, כזה שיאפשר לי בבוא העת לעבד אותו למאמרים. לדוגמה, שתי עבודות עם תיאורי מקרים שימשו בסיס לשני מאמרים שפרסמתי ביחד עם הסטודנטיות שהגישו אותן ב'הד הגן'.

כיצד לכתוב בקלות

בעניין הזה אינני איש בשורות. כתיבה היא תהליך ממושך (וקשה) של חשיבה, גיבוש רעיונות, ניסוחם וליטושם. לרוב נחוצים לי 3-4 שכתובים עד שהתוצאה משביעה את רצוני. בעצם, כתיבה איננה תהליך טבעי ונחוץ לאמץ גישה נכונה, כזו שביכולתנו לכתוב ולהצליח. אבל גם החלטה אמיצה להתחיל לא תספיק.

יש להתמחות כדי להגיע למצב שבו ההשקעה הרבה שלכם, כפי שאמר פעם מאיר שלו, תיצור את האשליה שהדברים נכתבו בקלות, בלי שהקוראים יראו את טיפות הזיעה על הדף. ההתמחות בכתיבה עיונית, בניגוד לסיפורת, אפשרית משום שמדובר בדפוסים יותר מובנים, פחות גמישים ופתוחים ליצירתיות. עיסוק מתמשך יהפוך עם השנים יותר פשוט וקל.

ועוד הערה על תירוצים להימנעות: חוקרים רבים טוענים שאינם כותבים מפני שאין להם זמן. אבל הזמן הרי מחולק שווה לאלה שכותבים ואלה שלא. הבעיה האמיתית, כנראה, נעוצה בחשש שלהם מכישלון ודחייה, בקושי להתפנות מטרדות היומיום, בקושי לבטא עמדות.

מצאו חברים בתחום

למרות שמחקר הוא פעולה של יחידים, לא ניתן בעולם האקדמי התחרותי של ימינו להצליח בלי סיוע ותמיכה. בשנים האחרונות מצאתי לי את המלאכים שעוזרים לי. הנהלת המכללה וראש רשות המחקר מסייעות לי בעצה והכוונה; עם עמיתה מהמכללה ערכתי מחקר משותף; נעזרתי כמה פעמים במומחים שמכון מופת מעמיד לרשות חוקרים.

זהו שירות שקשה להגזים בחשיבותו; כמה מרצים סייעו לי לאסוף מידע; אני מסתייע בסטטיסטיקאית שעובדת אצלנו; עמיתה נוספת, חריפה וחדת עין, קוראת בהתמדה וברצון את כתבי היד ומתקנת את השגיאות והשטויות; עוד מרצה שעלתה מארצות הברית עורכת את המאמרים שאני כותב באנגלית.

בשנתיים האחרונות הקמתי שתי 'קבוצת מחקר' ובכל אחת ארבע סטודנטיות לתואר שני. אני אסיר תודה לכולם. בלעדיהם לא הייתי מצליח לפרסם אפילו אות אחת.